לאף אחד

לאף אחד כבר לא אכפת. זה לא בסדר, זה לא נורמלי. שלאף אחד לא אכפת. כואב ורע לי. אותם סימפטומים ואותם הגנים, כל אחד חלק משלם אחד ועף מעלינו כמו לפיניקס ומאירה לנו על דרך בשבט. אנו חיים בעולם פסיכודלי. עולם יפה, כולו ניתן כצ'אנס. חיים בין גאונים לסכיזופרנים. כולנו משלימים את התשיפטי כולו. אנו תמימים, משתחווים לשקל, רק עובדים בשקט ובלי הפסקה, תלויים בזמן ובמזומן, שקל, כי אין משכורת פלוס אין קצב, זה שופר רעב לילד. כולנו נסחפים בזרם על אותו הגל, על אותה סירה, אבל סך הכל חיים בסדר ולא רוצים לצדקה. לאף אחד כבר לא אכפת. זה לא בסדר, זה לא נורמלי. שלאף אחד כבר לא אכפת. כואב ורע לי, כואב ורע לי. לאף לאף אחד אחד כבר כבר לא לא אכפת. אכפת. זה לא בסדר. זה לא נורמלי שלאף אחד כבר לא אכפת. קופר ורנין. אבל זוכר איך אבא אמר לי אל תדאג ילד זה יהיה בסדר, זה לטובה. הכל כאן ככה זה. במציאות הכל קורה אחרת, אבל אתה זה שמחליט אם אתה חי או אם אתה שורד. אתה מזמין ומסנן את הפרימים גם את הטוב אתה ממגנט. אתה יודע זה שעושה את החיים מסתירים. אתה בונה את הסביבה, יוצר את הטוב ומה האמת? וזה הסוד. זאת האמת. אתה שולט בכל תסריט. למה? כי אין אחרת. הבמאי מחליט לתת לך תפקיד ואתה זה שבוחר להיות אחד ממיליארד כאלה. תמיד תזכור אתה חזק, אתה יכול, אתה תצליח אם תחשוב כמו מלך. מיד אחרי זורקם ועזב נשארתי לבדי כאן להמשיך את הדרך. לאף אחד כבר. לאף אחד כבר לא אכפת. זה לא בסדר. זה לא נורמלי שלאף אחד כבר לא אכפת. קופר ורנין. קופר ורנין. לאף אחד כבר לא אכפת. זה לא בסדר. זה לא נורמלי שלאף אחד את לא, כבר לא לא איך בא, אכפת. כמו קופר. פרד ורלי